אפל תמיד הייתה החברה שהבטיחה לנו את העולם. הגאונות של סטיב ג'ובס הייתה היכולת שלו לשכנע אותנו שכל דבר שאפל עשתה העביר את כדור הארץ על צירו.
לאחרונה, תחושת העתידנות הקסומה הזו נמוגה. לאירועי אפל קדמה תחושה של "היית שם, עשה זאת".
שכח מ"עתיד האלחוט "שאליו דיברה אפל באירוע האייפון 7 אתמול כשניסתה לשכנע אותנו שאנחנו באמת רוצים AirPods ודונגל ולא שקע אוזניות. אם לאפל יש אסטרטגיה ב -2016, היא נותנת תת -הובלה והספקת יתר.
וזה עובד מצוין!
ההבדל בין סטיב ג'ובס לטים קוק
טים קוק מקבל הרבה ניפוח. בחודש שעבר, כשציין חמש שנים כמנכ"ל אפל, פורבס פרסם מאמר שכותרתו "לאחר 5 שנים כמנכ"ל אפל, טים קוק קיבל ציונים C-“.
ההאשמות היו וריאציה לביקורות ששמעתם מיליון פעמים בעבר: בעצם, קוק הזה הוא לא ג'ובס ושההצלחה שלו הייתה פחות או יותר תאונה בר מזל, בין רכישות ושכירות מפוקפקות החלטות. באופן כללי, הוא מצייר את כיווןו של קוק מאפל כחסר השראה.
כמעט כל מאמר "אפל נידון" לאחרונה מגלה את אותה הטרוף העייף. אני בספק רב אם לדאוג אכפת. הוא היה עסוק מדי בהפיכת אפל לחברה שמניבה פי ארבע מההכנסות שהיא השיגה ב -2010, השנה האחרונה של ג'ובס כמנכ"ל.
זוהי דינמיקה המאפיינת את כהונתו של קוק כמנהיגה המקסימלית של אפל.
ג'ובס היה איש החזון שרתק מיליונים וגרם לנו להאמין שקניית נגן מוזיקה נייד או מחשב בצבע ממתקים שווה ערך לשינוי העולם. קוק היה מונה השעועית ש (פיהק) מהפכה בשרשרת הלוגיסטיקה של אפל בכך שהוריד את המלאי הקיים של אפל מ -400 מיליון דולר ל -78 דולר בלבד בתוך חודשים ספורים לאחר שהצטרף לאפל.
אפילו הכינוי המוקדם של קוק, "אטילה ההון של המלאי", נשמע כמו משהו שהיית מכנה מורה בבית ספר משעמם.
מאז שהשתלט על המושכות באפל, התנהגותו השקטה של קוק המשתנה בעולם נמשכה. אפל, בהיותה אפל, מתייחסת בשתיקה בנוגע למהפכותיה. בטח, יש לנו את ג'וני אייב שעושה את מונולוגיו "קול האלוהים" של מורגן פרימן באירועי אפל, אבל כמה מהחידושים הגדולים ביותר של החברה - כמו ההתקדמות יוצאת הדופן של אפל בתחום הבינה המלאכותית - אפילו לא מוזכרים כשהם מתרחשים.
הקנאות הרכה של הציפיות הנמוכות
הנשיא ג'ורג 'וו. כותב הנאום של בוש מייקל גרסון טבע את המשפט "הקנאות הרכה של הציפיות הנמוכות"להתייחס לרעיון שאנו מניחים ביהירות כי אנשים מסוימים מסוגלים פחות. בתקופתו של קוק באפל ראינו ציפיות נמוכות באופן דומה: אפל מוערכת ללא הרף מבחינת החדשנות שלה וגם מחיר המניה שלה.
זו הסיבה שאנשים כמו קרל איקאן הצליחו לחמוק ולהרוויח מיליארדים על ידי השקעה ב- AAPL כאילו מדובר בהתחלה בלתי מוכחת.
נפלתי לאותן ציפיות נמוכות. בתחילת השנה חשבתי שהרווח הרבעוני של אפל עומד לאכזב. הרבה אנשים עשו זאת. קוק הזהיר אותנו מראש מפני ירידה במכירות האייפון, והיי, אם אפל תאבד את זה, מה עוד יש לה? לא מעט, כפי שהתברר.
אותה תופעה שיחקה ב אירוע האייפון 7 אתמול. בטח, ציפיתי שהאייפון 7 יהיה סמארטפון נהדר, ככל הנראה הסמארטפון הטוב ביותר שנוצר עד כה. אבל זה היה גם, כמו iPhone 6s בשנה שעברה, שיפור הדרגתי ולא סוג של "לקרוע אותו ולהתחיל מחדש" מהפכני המהפכני שמציינים את השקות המוצרים הטובות ביותר של אפל.
איזה הבדל עושה כמה שעות! מ ריצת סופר מריו מגיעים לחנות האפליקציות לאייפון שמרגיש כמו כל דבר חוץ מ עצור כשאנחנו ממתינים לדגם 10 שנים בשנה הבאה, זרם של אפל הכרזות לא משעממות בעליל היה קצת כמו להגיע הביתה ביום שני גשום כדי למצוא מסיבת הפתעה שנערכת לכבודך.
כתוצאה מכך, אפל מרגישה כמו משהו שלא היה לה הרבה זמן: אנשי חברה ניגשים עם ציפיות נמוכות, אבל מה שמרתיע אותם כל פעם מחדש. התפשרות חסרה והגשת יתר. מקציפים, שוטפים וחוזרים על הפעולה.
האם טים קוק יהיה אי פעם השואן הבומבסטי שסטיב ג'ובס היה? לא. האם אפל תחווה אי פעם את סוג ההפוך של רכבות הרים שהיא עשתה בעשור, נניח, 1997 עד 2007? כנראה שלא.
אך האם האסטרטגיה של קוק משתלמת - ובתהליך זה הופך את הזמן הזה ללהיות אוהד אפל? אתה מהמר!
