היה, בלשון המעטה, הרבה שהיה נהדר בטירוף בחזרתו של סטיב ג'ובס לאפל. אבל דבר אחד שתמיד נראה לי פחות טוב מבחינת מעריץ אפל היה שהוא הפסיק לתת ראיונות עומק חושפניים.
ככל שהיכולת שלו לשלוט בנרטיב גברה, מנכ"ל אפל התרחק, באופן מובן, מלשחק את הכלב התקשורתי שהיה לו היה בחלק הראשון של הקריירה שלו, שם דיבר בכנות מכאיבה לעתים קרובות לכל מגזין לכאורה אוֹתוֹ. אחד הראיונות האחרונים שלו? זה שהופיע במהדורת 16 ביוני 1994 אבן מתגלגלת.
צילום: רולינג סטון
בהתחשב עד כמה ג'ובס משמעותי כאייקון עולמי, לא רק בחוגי הטכנולוגיה החנונים, הוא מספר על המקום שבו סטיב היה בשנת 1994 שהוא אפילו לא הגיע לשער המגזין. התמונה הראשית היא של להקת Soundgarden, שחגגה אז את יום הולדתה העשירי (בדיוק כמו במקרה). הסיפור הגדול השני על הכריכה היה מאמר על ריצ'רד ניקסון, שמת מוקדם יותר באותה שנה.
ג'ובס, לשם השוואה, ניהלה חברת טכנולוגיה כושלת (התפיסה הרווחת של NeXT באותה תקופה, גם אם היא אכן הובילה להרבה מהחידושים שהגדירו את אפל עם חזרת ג'ובס). הראיון מוצא אותו במצב רוח מהורהר, לאחר שסגר את מחלקת החומרה של NeXT בשנת 1993 ו בסיכון של "[להיעלם] למרחב היתר", כפי שמציין המראיין ג'ף גודל שלו מבוא.
הראיון מרמז על הרבה מהדברים שג'ובס כבר חשב שהוא ישנה לגבי אפל אם הוא עדיין יהיה שם: מחוסר החדשנות של המק, מה שאפשר למיקרוסופט להדביק, לאמונתו ש"צוותים קטנים של שלושה, ארבעה, חמישה אנשים "הולכים לעצב את עתיד פיתוח האפליקציות - דבר ש- App Store בסופו של דבר היה יוצר בצורה מושלמת ברור.
שֶׁלָה שווה קריאה וכן, כפי שציינתי בעבר, אני מוקסם מ"שנות השממה "של ג'ובס ב- NeXT. לעתים קרובות הם מבריקים על ידי אנשים שמתנהגים כאילו היה איזה עיוור זעיר בין עמידותיו של ג'ובס לאפל, ולא לתקופה מעצבת של עשור בקריירה מקצועית שנמשכה 35 שנים בלבד.