באמצע שנות התשעים המשחקים ב- Mac היו עניין עצוב להפליא. מעט מאוד כותרים היו זמינים מחוץ מיסט והמגוון סים כותרות, והביצועים היו גרועים למדי. המשחקים צוינו באופן קבוע ונכון כסיבה לגיטימית להעדיף מחשבים אישיים.
אבל היה יוצא מן הכלל אחד שגרם לכל העניין לעבוד: סנוד, משחק פאזל זעיר של פרופסור לגיאולוגיה במכללה לאמנויות ליברליות בצפון קרוליינה. ירית יצורים צבעוניים קטנים (Snoods) מתותח, בניסיון להתאים צבעים ולנקות את הלוח. כן, זה היה הרבה כמו חזה-זוז. זאת לא הנקודה. הייתה לו יכולת לבצע יריות דרך סדקים זעירים ולפתע לנקות את כל הלוח בלחיצה אחת. זה היה כיף, מרגש ובעיקר ממכר לעזאזל.
וזו הייתה תופעה. ביסודו של דבר, אם היית בגיל המכללה או צעיר יותר ובבעלותך מק, היית בבעלותך סנוד, ושיחקת בו כל הזמן. אני עדיין זוכר שניסיתי את זה לראשונה בסתיו 1996 כשאחי הגדול חזר מהסמסטר הראשון שלו באוניברסיטת מישיגן והכיר לי את סדק המשחקים החדש שלי. מאוחר יותר הפכתי לג'וני סנוד-סיד והתקנתי אותו במחשב Mac בתיכון שלי שלא ננעלו (התחפשתי לאינטרנט לוחות הגדרות כדי שמנהלי המערכת לא ימחקו אותם) וכל צוות העיתונים שלי בתיכון היה מעביר מועדים בגלל זה.
בסופו של דבר המשחק הועבר כמעט לכל דבר, כולל מחשבוני Windows ו- TI-84, אבל השורשים האמיתיים שלו הם של אפל. ובגלל זה חדשות טובות ללמוד כי גרסת אייפון (קישור חנות האפליקציות) יצא כעת. ביליתי עם זה רק קצת זמן, אבל המפתחים קלטו חלק מהתחושה של מקורי ה- Mac. עכשיו אוכל לדחות את העבודה המקצועית שלי כפי שעשיתי פעם את שיעורי הבית - בכף היד שלי! יש לו אפילו קישוריות לפייסבוק, כך שתוכל לשחק גם נגד החברים שלי בתיכון. די מערך. נוסטלגיה היא כלי שיווקי רב עוצמה, לא?