יש היום הרבה ביקורות על תוכנית הגנת העתקים של אפל, פיירפליי.
תענוגים של אדם אנגסט מתאר את כאבי הראש הוא נתקל בניסיון ליצור ספר שמע, שחולק לארבעה נתחים, לקובץ אחד פשוט לשימוש-דבר חוקי וסביר בהחלט.
בעל הטור של ניוזוויק סטיבן לוי מייסר את אפל על סירובו לתת רישיון ל- Fairplay ולאפשר לצרכנים לנגן שירי iTunes במכשירים אחרים.
בעל הטור של החדשות לשעבר, אדם פננברג, שכותב כעת ב- Slate, עוטף אותו עם הסבר קוגנטי מדוע אנו, הצרכנים, צריכים להשלים עם תוכניות הגנה מפני העתקות מגבילות. זה לא קשור להגנה על תוכן, וכל מה שקשור להגנה על מודלים עסקיים:
בעוד שאפל עומדת לבדה וסוני הורסת את עצמה, מיקרוסופט כמעט מעבירה את שלה כלי לניהול זכויות דיגיטליות במאמץ להעלות נתחי שוק מול אפל (עד כה עם מעט הַצלָחָה). אולי אפילו נראה שידור חוזר של הקרב של אפל-מיקרוסופט על שולחן העבודה, שהסתיים בכך שאפל החזיקה ברסיס זעיר של שוק המחשבים. עם זאת, יש הבדל גדול בין אז להיום. לסטיב ג'ובס יש נתח שוק עצום וספריית תוכן אדירה המורכבת ממיליוני שירים במחיר שאנשים אוהבים. כל עוד חברות התקליטים נותנות רישיון לתוכן של אפל והצרכנים נוהרים לאייפוד, אפל נמצאת בעמדה עוצמתית - יש שיגידו גייטסיין -.
מה שהכי קשה לצרכן לבלוע, אם כן, הוא שתוכניות נגד פיראטיות כמו DRM נראות כמו הטקטיקה המעודנת של המונופוליסט. לא אפל ולא מיקרוסופט נפגעים מפיראטיות מוזיקלית. במקום זאת, הם משתמשים בו כתכסיס שיווקי כדי לאלץ אנשים להשתמש במוצרים שלהם. זה לא חייב להיות כך. החברות יכלו להסכים על תקן אחד המאפשר לאנשים לנגן את המוסיקה שהם רוכשים כדין על כל נגן שהם בוחרים. תעשיית המוזיקה אמורה למכור מוזיקה, לא המדיום שהיא נכנסת אליו, נכון?