קומדיה/מותחן אפלה חדשה של Apple TV+ ניתוק במרכז איש חברה עם מערכת יחסים יוצאת דופן לעצמו ולעבודתו. כל יום הוא הולך לעבודה, והמוח שלו נשאר מאחור.
בעבודה מארק הוא גבר חדש - אחד שלא צריך לחשוב על הצער שלו או על הבעיות החברתיות הקטנוניות שלו. בבית, הוא שק עצוב שלא יודע שהוא עומד להיתקל בקונספירציה.
בן סטילר ותיק הקומדיה והסופר/השואו-ראן הראשון דן אריקסון שיתפו פעולה ניתוק, ששודר לראשונה ביום שישי. התוכנית הלא שגרתית לוקחת תנועות סאטיריות נוקבות בתרבות מקומות העבודה המודרניים, אך בסופו של דבר מציעה מבט מעמיק יותר על משמעות החיים.
ניתוק סיכום פתיחת העונה
בפרק הראשון של ניתוק, שכותרתו "חדשות טובות על הגיהנום", הלי (בגילומה של בריט לואר) מתעוררת על שולחן ב-Lumon Industries בלי זיכרון איך היא הגיעה לשם, מי היא או כל דבר אחר על עצמה. כל מה שהיא מודעת אליו הוא שהקול של מארק (אדם סקוט, הידוע בעיקר בתור בן וויאט ב פארקים ופנאי) מדבר איתה מאינטרקום.
הלי כועסת ומנסה לעזוב. אבל כשהיא מבינה שהיא לא יכולה לברוח, היא נכנעת לענות על חמש שאלות. מה שמה? מאיפה היא? האם היא יכולה לתת שם של מדינה בארה"ב? מה הצבע האהוב עליה? באיזה צבע היו העיניים של אמה?
היא לא יכולה לחשוב על אף אחת מהתשובות (מלבד אחת: דלאוור) - והיא תוקפת את מארק כשהוא נכנס לתחקר אותה. מה קרה? איפה היא? למה היא לא זוכרת כלום?
אתם עשויים לשאול את עצמכם, 'נו, איך הגעתי לכאן?'
התשובה לכל השאלות הללו? היא עובדת ב-Lumon Industries, תאגיד שלוקח את הרעיון של איזון בין עבודה לחיים ברצינות רבה. כל כך ברצינות שלומון יצר תהליך שנקרא ניתוק, לפיו הזיכרונות שלך מפוצלים בניתוח כך שכשאתה נכנס בדלת הבניין, כל מה שאתה יודע זה מה קורה ליד השולחן שלך. כשאתה עוזב בשעה 17:00, אתה לא זוכר שום דבר שעשית באותו היום, וחוזר לחיים הרגילים שלך ולכל הזיכרונות שלך.
הלי נסערת מאוד בהתחלה. אבל כפי שמוכיחים לה עם וידאו, היא הסכימה לכך והתרגשה מזה לפני שעתיים. אז אין לה את מי להאשים מלבד עצמה. הבוס שלה (פטרישיה ארקט) נותן לה שיחת נפש קטנה, ואז נוטר על מארק על כך שהסתבך בפרוטוקול הפתיחה של הלי.
מארק לא היה אמור להיות האחראי. אבל הבחור הקבוע, פיטי (יול ואסקז), איננו. שום אזהרה, שום סימן לצרות, פשוט נעלם. מארק הולך להתגעגע אליו. הם היו החברים הכי טובים. או לפחות כך הוא חושב.
מסתבר שפיטי ברח, כשהוא אומר למארק כשהוא אורב לו למחרת בבר. פיטי מחליק מעטפה עם ראיות לחברו, יחד עם כמה אזהרות סתמיות.
שום דבר הוא מה שאומרים שהוא למטה בלמון. פיטי זוכר הכל - הוא לא מנותק. הוא זוכר כמה דברים מרושעים, ועכשיו לומונס בא בשבילו. מארק לא יודע מה לעשות עם המידע הזה. הוא לא חושב שמריגלים אחריו, אבל אז הוא גם לא יודע ששכנתו הנעדרת גברת. סלוויג הוא באמת הבוס שלו בלמון.
זה לא הבית היפה שלי
צילום: Apple TV+
זה פשוט קצת אירוני מאוד בן סטילר ביים את התוכנית הזו על סביבות עבודה רעילות, שכן חלקן מתחת לקו ניתוק חברי הצוות התלוננו ברשתות החברתיות על תנאי העבודה על הסט כאשר הוכרז הטריילר של התוכנית. סטילר פיתח מוניטין של קצר רוח על הסט. אבל מעט מאוד במאים אמריקאים מנסים את מה שהוא עושה עם קומדיה קולנועית, אז אולי יש לצפות שהגישה המדויקת שלו היא הסאבטקסט הלא כל כך סודי של כל תוכנית שהוא עובד עליה. זה לא אומר שמשהו מתרץ התנהגות רעה על הסט. שום דבר לא עושה זאת.
זה נאמר, ניתוק הוא מאוד טוב - וזה בגלל צוות האמנות לא פחות מהכיוון של סטילר. ההצגה נראית שומטת לסתות. סטילר, סופר/יוצר דן אריקסון ובמאי/מפיק שותף אויף מקארדל טיפח אסתטיקה שלא מרבה לפלס את דרכה למיינסטרים האמריקאי.
נראה שהם מושכים מהמודרניזם המופרע של יוצרי קומיקס רוי אנדרסון וז'אק טאטי, שהביא עצומה מודעת לעצמה ומעיקה לקומדיה הקולנועית. נופים וסביבות אגורפוביות שנמתחות עד אינסוף - אלה היו המקום שבו הסלפסטיק החולני העדין של אנדרסון וטאטי יתרחש.
סטילר ואחרים מערבבים את זה מעט, מבלי להסתמך על חיקוי גרידא של הצורות הקודמות. לומון חייב להיראות מדכא, בטח, אבל הוא גם צריך להיראות מאיים ועולם אחר.
צלמת הסדרה ג'סיקה לי גאנה לוכדת את החיים הקליניים השופעים בלמון בצורה מפוארת. אבל היא גם מצלמת את העולם החיצון כאילו זה סרט אימה שמחכה לקרות. גאנה בנה לאט לאט רזומה של סרטים מעוררים להפליא בתור צלם קולנוע. סטילר שכר אותה לראשונה עבור המיני-סדרה שלו בריחה בדנמורה, אבל העבודה האהובה עליי האישית שלה היא Malgré la nuit, מהכרוניקה הצרפתית של הקיצוניות פיליפ גראנדרי.
זו לא אשתי היפה
טוב כמו ניתוק נראה, הכתיבה לא את כל שם. לתוכנית יש יתרון דיסטופי, המאפשר לכל הדיבורים במקום העבודה להרגיש כהלכה נטולי חיבה. הכתיבה בעולם האמיתי נראית קצת פחות מעוררת או מעניינת. יש סצנה במסיבת ארוחת ערב שערכה אחותו של מארק דבון (ג'ן טולוק) שבה אנחנו אמורים להסיק את זה הדיון שלהם בפוליטיקה העולמית אמור להיות מנותק ויומרני, והמסירה של כל שחקן מוכר את זה. זה מרגיש קצת כאילו אריקסון יצר אנשי קש כדי לכעוס עליהם.
במקומות אחרים, כמה נושאי שפה בולטים לי כעכשוויים מדי.
לדוגמה, מארק רואה את פיטי עומד בחצר של דבון אבל לא מצליח לתפוס אותו לפני שהוא בורח. למחרת, הוא מתוודה בפני אחותו שהוא הרגיש כאילו הוא מכיר את האיש.
"האם השוטט בחצר שלי גרם לך להרגיש שרואים אותך?" שואל דבון.
"לכן ראה," הוא אומר בציניות.
שוב, זה מרגיש כאילו הם צוחקים על הדרך שבה אנשים מדברים - וזה לא מתיישב עם הביקורת המוסדית של התוכנית, או תחושת החוץ שלה. אם אתה לא אוהב תרבות ארגונית, אבל אתה גם מדבר לצופים צעירים יותר וגם לקהל המילניום גַם יש לך בעיות עם החברה, למי נשאר לקחת את הביקורת שלך ברצינות?
אותו דבר כמו שהיה אי פעם
יש גם את בעיית הסאבטקסט. הדמויות מדברות לעתים קרובות ברמיזות מקראיות ואומרות דברים כמו, "שוכחים ממנה לשמונה שעות ביום זה לא אותו דבר כמו ריפוי". כאילו לא יכולנו לחבר את המשמעות של ה הופעה.
מארק צורח בהתנשאות על מפגין שמנסה להפסיק את הניתוק על איך שהוא שמע שמי שעושה את זה הולך לשני גיהנום נפרדים. (אגב, ההצגה הולכת א מאוד קו דק בהתחלה לגבי האם כדאי לדאוג למארק, מנותק ועוין ככל שיהיה.) אדם סקוט עושה את שלו הכי טוב עם הדמות, אבל הוא שחקן חזק לפריסה, ולפעמים אני דואג שהבמאים לא מבינים זֶה.
עם זאת, סקוט כמעט ולא לבד בין מבצעים מדהימים בתוכנית הזו. כולם טובים, אבל יש להזכיר במיוחד את פטרישיה ארקט ו ג'ון טורטורו, ששניהם עושים עבודה מדהימה בתור ניתוק'הבוס המרושע ומזל"ט משרדי נוסף, בהתאמה.
כשהתוכנית מפסיקה לספר לנו על מה היא עוסקת ופשוט קיימת, זה חומר שומט לסתות, מדהים ורודף ומרגיז. תיאודור שפירוהמוזיקה של נותנת את הטון לסדרה שמרגישה כמו סיוט ער.
זה לא דברים יומיומיים עבור טלוויזיה אמריקאית. אני חושב שאם ניתוק ממשיך לאמץ את הלא מסורתי, פשוט להתקיים במקום להתעקש, זה יכול להיות באמת נהדר.
שעון ניתוק ב-Apple TV+
שני הפרקים הראשונים של ניתוק בכורה ב-18 בפברואר ב-Apple TV+. פרקים נוספים מגיעים בכל יום שישי.
מדורג: TV-MA
צפו ב:Apple TV+
צופית טפויה הוא מבקר קולנוע וטלוויזיה, במאי ויוצר של סדרת מאמרי הווידאו הוותיקה הלא אהובים ל RogerEbert.com. הוא כתב עבור The Village Voice, תגובה לסרט, The Los Angeles Review of Books ו מגזין ניילון. הוא המחבר של סינמפאגיה: על הצורה הקלאסית הפסיכדלית של טוב הופר, ה במאי של 25 סרטים עלילתיים, ובמאי ועורך של יותר מ-300 מאמרי וידאו, אותם ניתן למצוא בכתובת Patreon.com/honorszombie.
